החלטה בתיק ת"ט 14770-02-13

בפני התנגדות לביצוע שטר חוב על סך  13,864 ש"ח, שנעשה על ידי  הנתבעים, מוחזק בידי התובעת, במסגרת ההסכם שכרתו הצדדים ביום 27.11.2008.

אין מחלוקת שנוהלה בין הצדדים מערכת יחסים עסקית, במהלכה רכשו הנתבעים מהתובעת משקאות אלכוהוליים במשך תקופה ממושכת.

לטענת הנתבעים, התובעת התחייבה להקצות לנתבעת 1 תקציב פרסום לצורך קידום מכירת מוצריה באמצעות הנתבעים, אולם לא עמדה בהתחייבותה זו, הגם שהנתבעים פעלו לקידום מכירת מוצריה, בתיאום מראש עם הסוכן מטעמה, מאור.

לשיטתם, בסוף שנת 2010, הסתיימה ההתקשרות החוזית. התובעת דרשה תשלום בסך 14,000 ש"ח, הגם ש לא זיכתה את הנתבעת 1 בהתאם לסכומי תקציב הפרסום כמובטח.

הנתבעים טוענים כי רכשו מהתובעת טובין בסך של 421,342 ש"ח והיו אמורים לקבל זיכוי בשיעור 4% מסכום זה, קרי סך של 16,853 ש"ח, שהינו גבוה מסכום התביעה.

הנתבעים מוסיפים וטוענים, לאור הנ"ל, כי התובעת חבה להם כספים.

הנתבע 2 אישר בחקירתו הנגדית, כי נספח א' להתנגדות אינו חתום על ידי שני הצדדים. הוא אף אישר את חתימתו על ההסכם מיום 05.01.2009, שהוצג בחקירה.

בסעיף 4.4 לאותו הסכם נקבע כי תנאי לקבלת זיכוי, עבור תקציב פרסום, הינו קבלת אישור מראש ובכתב. לעומת זאת, העד ציין שהיו מקרים בהם התקבל תקציב פרסום ללא אישור בכתב.

העד הוסיף וטען שבפגישתו עם מאור, אישר האחרון כי יש לזכות את הנתבעים בשיעור 4% מרכישותיהם.

בחקירתו החוזרת התברר שהנתונים עליהם הוא מתבסס אינם ידועים לו באופן אישי, אלא נמסרו לו על ידי מאור.

שקלתי את טענות הצדדים לעניין טענות ההגנה.

כפי שהתברר בחקירה הנגדית לא ניתן להסתמך על נספח א' להתנגדות, אשר לא נחתם על ידי שני הצדדים, אלא יש להתחשב לכאורה בהסכם שהוצג לעד בחקירה, ממנו עולה כי התחייבות התובעת לזיכוי בגין תקציב פרסום, מותנית באישור מראש ובכתב.

לטעמי, עיקר המחלוקת בשאלה אם הצדדים קיימו את ההסכם הנ"ל בדווקנות, או שמא הסתפקו באישורים בעל פה, כשהתובעת ידעה מראש על כל פעילות פרסום, אך לא עמדה על מתן אישור בכתב.

לפי חקירתו של העד ולפי האמור בתצהירו, התובעת אישרה לנתבעים את פעולות הפרסום, ואף שיתפה פעולה עם ההכנות לקראתן. אין להתעלם מכך.

טענת התובעת כי הנתבעים מתעלמים מפירוט החוב, ואינם מציגים קשר ישיר בין סכומי הקיזוז לבין סכום התביעה, דינה להידחות משום הפירוט שניתן בתצהיר, הן לגבי סכומי הרכישה המצטברים, הן לגבי שיעור הזיכוי (שהוא אותו שיעור הן בטיוטא והן בהסכם). כתוצאה מכך, ניתן לערוך תחשיב אריתמטי פשוט, ביחס לסכום שהיה על התובעת לזכות את הנתבעים, לו יקבע שהנתבעים עמדו בכל התנאים לקבלת הזיכוי.

לאור כך, סברתי כי מן הראוי ליתן לנתבעים רשות להגן. איני סבורה שהבקשה כללית וסתמית ולטעמי טענת הקיזוז פורטה באופן מספק.

לטענה כי הנתבעים לא פירטו את פעולות הפרסום לכל שנה ושנה, והסימוכין שהציגו בהתנגדותם מתייחסים לתקופות בלתי רלוונטיות, אני מפנה לאמור בסעיף 11 לתצהירו של הנתבע 2. לא מצאתי בהסכם תנאי למתן התקציב באופן נפרד לכל שנת פעילות על פי פעולות הפרסום לאותה שנה.

סברתי כי בטרם תתברר שאלת החבות לגופה, אין מקום למתן פסק דין בהעדר הגנה כנגד הנתבע 3, הגם שהלה לא הגיש התנגדות פורמאלית, שכן עילת התביעה כנגדו כמוה כעילת התביעה כנגד הנתבעים 1-2.

יש לשים לב להלכות הפסוקות שלפיהן בשלב הדיון בהתנגדות אין ביהמ"ש בוחן את מהימנות גרסת הנתבעים, או את דרכי ההוכחה של אותה גרסה. ולפיכך לא הייתי דוחה את הבקשה על יסוד אי הכרת העובדות ע"י הנתבע 2 באופן אישי, או על יסוד אי הבאת תצהיר מטעם מי שמכיר את העובדות באופן ישיר.